החלטה בתיק ת"א 23295-06-09

ביום 10.3.11, הגיש המבקש בקשה לביטול צו העיקול הזמני שניתן נגדו עוד ביום 30.6.09.

המבקש הוא אחד מבין 4 נתבעים בתביעה הכספית שהוגשה על ידי המשיבים לתשלום סך של 250,000 ש"ח.

בבקשה לביטול צו העיקול טוען המבקש, כי בניגוד לאמור בהחלטה מיום 30.6.09 בדבר חובת המשיבים להמציא לידי הנתבעים עותקים מהבקשה להטלת צו עיקול זמני ומההחלטה הנ"ל במסירה אישית עם אישור מסירה, המשיבים לא עשו כן ולא המציאו את האמור לפי ההחלטה.

עוד נטען בבקשה, כי רק ביום 2.3.11 נודע למבקש אודות צו העיקול שהוטל על כספי הפיצויים שמגיעים לו מחברת הביטוח הראל. מתוקף כך טוען המבקש, כי צו העיקול פקע ולכן יש להורות על שחרור כספי הביטוח.

לגופו של עניין טוען המבקש, כי המשיבים לא הציבו תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עילת התביעה, ולא מייחסים לו בכתב התביעה מעשה כלשהו שיצדיק קבלת התביעה בעתיד. המבקש פירט בבקשתו את נימוקי ההגנה, כפי שאלה פורטו בכתב ההגנה שהוגש מטעם כלל הנתבעים.

לסיום טוען המבקש, כי המשיבים לא הציגו ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי להצביע על חשש מפני הכבדה אפשרית על ביצוע פסק הדין אם לא יינתן צו העיקול, ולמעשה לא טענו אף טענה בעניין.

ע"פי החלטת כב' הרשמת ד' עופר מיום 14.3.11, הגישו המשיבים תגובה ובה התנגדו לביטול צו העיקול, תוך התייחסות לנימוקי הבקשה שהוגשה על ידי המבקש.

בעקבות הגשת הבקשה הוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים.

בדיון שהתקיים בפניי התייצבו באי כוח הצדדים וכן המשיב מס' 1 (התובע). בפתח הישיבה נמסר לבית המשפט כי המבקש לא התייצב לדיון מפאת מצבו הרפואי.

במהלך הדיון הודיע ב"כ המבקש, לאחר עיון באישורי המסירה אשר צורפו לתגובה והמעידים לכאורה על המצאת הבקשה להטלת צו עיקול זמני וההחלטה מיום 30.6.09 לידי המבקש (ולשאר הנתבעים), כי על מנת לייעל את הדיון, הוא חוזר בו מהטענה כי צו העיקול לא נמסר למבקש בהתאם לאמור בהחלטה הנ"ל.

עקב כך טענה ב"כ המשיבים, כי יש לסלק את הבקשה לביטול צו העיקול על הסף מחמת כך שהיא הוגשה רק בחלוף כשנה ותשעה חודשים מיום קבלתו, ולא תוך 30 ימים כמתחייב מתקנות סדר הדין האזרחי.

עוד טענה ב"כ המשיבים, כי הטענות בדבר קיומן של ראיות לביסוס התביעה והחשש בדבר אי ביצוע פסק הדין לא נסתרו.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את הבקשה לביטול צו העיקול הזמני.

ראשית כל אציין, כי על המבקש היה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול צו העיקול הזמני - וזאת הוא לא עשה.

אומנם המבקש טען, כי הוא לא קיבל לידיו את הבקשה להטלת צו עיקול זמני או ההחלטה מיום 30.6.09, אלא ידע אודות קיומן רק ביום 2.3.11 . ברם, טענה זו לא נתמכה בתצהיר מטעמו. כך או כך, המבקש, באמצעות בא כוחו, חזר בו מהטענה אודות אי קבלת המסמכים האמורים, ולכן, בכל מקרה, על המבקש היה לבקש מלכתחילה להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול צו העיקול.

די בכך כדי להוביל למסקנה כי דין הבקשה לביטול צו העיקול להידחות על הסף.

ערה אני לכך, כי ב"כ המבקש עתר במהלך הדיון להפסיק את בירור הבקשה על מנת לאפשר לו להגיש בקשה להארכת מועד, ואולם, אינני מוצאת הצדקה עניינית להיעתר לבקשה זו מקום שבו מלכתחילה היה על המבקש להגיש בקשה מעין זו, כפי שציינתי מקודם, ובפרט לאור אי תמיכת בקשת הביטול בתצהיר לאימות העובדות המועלות בה, ובכלל אלה העובדות הנוגעות למועד ידיעת המבקש אודות צו העיקול.

יחד עם זאת, אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות בכל מקרה, אף בהתעלם מהמחדל של אי הגשת הבקשה להארכת מועד, וזאת מטעמים הקשורים לגופו של עניין.